כתיבת סיפור חייה של אמי היה תהליך מאתגר, אך גם סוג של מחקר אישי, שיצר תובנות אישיות לא מעטות - גם על קשרי עם ילדיי.
"השנה היא 1953. אני צועדת בנמרצות ברחובות הדר הכרמל בחיפה. השעה דוחקת. כמדריכה, בוגרת הנוער העובד, חיילת נח"ל בלבוש אזרחי, כולי חדורת שליחות - הכשרת הדור הצעיר לאידיאלים של ציונות והגשמה.
חיפה מתעוררת. הדר הכרמל הומה אדם. אנשים חולפים על פניי, נוהרים לעיסוקיהם. לפתע, אני מבחינה באיש מוכר. אני קופאת על מקומי. האיש גבוה, רזה ונאה, בשנות הארבעים לחייו. שערו שַטני ומראהו אירופי. הוא מפנה את מבטו ומבחין בי. הפתעה ניכרת על פניו.
סביבנו כולם רצים. רק אנחנו עומדים, קופאים זו מול זה.
״כרמלה?" מנגן האיש את שמי במבטא גרמני כבד, ״איזו הפתעה״.
״אבא?"
הוא מתקרב, מניח יד על כתפי. ״א...אולי אני להזמין אותך לקפה וקוכן, או אולי רוצה איזו מתנה?״ הוא ממלמל בעברית שבורה.
אנחנו צועדים זה לצד זו לספריית הפועלים שבהדר. אני סורקת ארוכות את מדפי הספרים בעיניים נוצצות. בסופו של דבר, אני מצביעה על שני ספרי היסטוריה מרקסיסטיים עבי כרס.
אבא מניח אותם על דלפק הקופה, משלם, ומיד נפרד ממני לשלום.
לא ראיתיו שוב לעולם."
{"מכאן אפשר רק לצמוח" - ראיונות וכתיבה: רמי צינס/עריכה: חגית רוטשטיין/עיצוב גרפי: רמי צינס/הדפסה: דפוס זיידמן, תל אביב}
***
עשר שנים אחרי שיצא לאור ספרו של אבי יולק (יהודה), יצא השבוע לאור ספר הביוגרפיה שכתבתי ועיצבתי לאמי כרמלה, שתבדל לחיים ארוכים, בריאים ומאושרים.
בזמן כתיבתו של הסיפור ניסיתי "לתפוס מרחק", להיות אוביקטיבי, וזה לא היה פשוט.
אמא שלי היא אדם ישר כסרגל. מאז ומתמיד דרשה גם מאחרים לעמוד בסטנדרטים שלה. את יושרה ירשה מסבתא יפה, אִמָּהּ, שגם היא הייתה ישרה כסרגל ואישה שהצדק נר לרגליה, תרתי משמע - היא הייתה צדקת וגם תמיד, אבל תמיד "צודקת".
בניגוד לאמי כרמלה, שתמיד ניסתה למצוא את מה שמניע אותנו, ילדיה, ודחפה אותנו להגשמה עצמית, לסבתי יפה הייתה תורת חיים שונה ב-180 מעלות. סבתי החזיקה באמתחתה, "הוראות הפעלה לחיים", הוראות שנחצבו בסלע על ידי דורות של יהודים גלותיים, בעיקר מליטא, כור מחצבתה של סבתא. הוראות ההפעלה פירטו, שחור על גבי לבן, כללים וחוקים ברורים, במסגרתם, מילים כמו "הגשמה אישית", לא היו רלוונטיות כלל - מקסימום הגשמה לאומית, ותפיסה זו הציבה מכשולים ואתגרים לא קטנים בפני אמי כנערה מתבגרת.
סבתא עצמה הייתה חרוצה כנמלה, נטולת כל אגו. לימים כאשר הייתה עצמה אחראית על הסניטציה באחת מקופות החולים, הוצע לה קידום, להיות בתפקיד ניהולי. היא סירבה. המחשבה על האפשרות לקידום אישי, להתפתחות, ממש לא הסתדרה עם תפיסת העולם שלה.
סבי, אביה של אמי, אותו מעולם לא פגשתי, היה סוור בנמל חיפה, פליט מגרמניה של היטלר, שחיפש ללא לאות אהבה - אבל מחוץ לבית. שנים לא היה סבא נוכח בחיי אמי ובחיי ילדיו. אחרי המלחמה עזב לתמיד, בתחילה את הבית ולאחר מכן נמלט עד ברלין, תוך שהוא משאיר אחריו שתי ישויות, איתן לא הסתדר: פלסטינה (לזו כבר היה מאהב שהיה שנוא עליו - בן גוריון) והשנייה משפחתו - עם ילדיו, אמי ואחיה, לא רצה כל קשר - ממש "אבא למופת".
סבא השאיר בכל זאת שני דברים חיוביים אחריו. הראשון לאמי; את הסקרנות לתור את העולם ולצבור ידע, והשני לסבתא; בית צמוד קרקע בשכונה שנבנתה על ידי הבריטים, עבור יוצאי הצבא הבריטי, כמוהו, שלחמו לצדם נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה.
בשכונה זו נחשפה לראשונה אמי לעולם חדש. בעיקר באותו רגע קסום בו הזמין חנן, השכן היֶקֶה של סבתא, את אמי הילדה, לסלון ביתו, להאזין לתקליט שהניח על הפטיפון. לראשונה בחייה, בין המדפים עמוסי הספרים של חנן, נעצה עיניה בתקליט השחור, שהסתובב והפיק צלילים. אמי סברה שהיו אלה הצלילים היפים ביותר ששמעה מעודה, "הסמפוניה הפסטורלית" של בטהובן.
בביתה של פנינה, חברתה מבית הספר, ראתה אמי לראשונה פסנתר אמיתי. פנינה נהגה לפרוט על קלידי הפסנתר, ואמי התמלאה קינאה עזה.
אחר מאבקים ותחינות לפסנתר ולימודי פסנתר, המתינה לאמי ההפתעה ארוזה במזוודה גדולה וקודרת. בתוך המזוודה הוטמן הדבר הקרוב ביותר לפסנתר, או לפחות כפי שהצטייר בדמיונה של סבתי - אקורדיון.
"לפחות זה יותר מעשי", חשבה סבתא, "כך תמנע הילדה מביטול זמן, מאבטלה סמויה על מקלדת הפסנתר, אם לא תהיה תופרת או פקידה, לפחות תתרום לחברה הסוציאליסטית ותרקיד את בני הנוער, ילדיהם של הפועלים".
מגיל צעיר נראו שאיפותיה האישיות של אמי, אהבתה למוסיקה קלאסית ולימודי סִפְרוּת, אותם אהבה ללמוד בבית הספר היסודי, לחלוטין לא רלוונטיות בעיני סבתי: "מה זה מוסיקה? זה מקצוע?" "וסִפְרוּת?..."
אז היא שלחה אותה ללמוד תפירה.
בבית הספר לתפירה הצטיינה אמי, אבל... בסִפְרוּת. בכל מקצועות התפירה נכשלה כשלון חרוץ, בעיקר מחוסר עניין מוחלט. סבתי המאוכזבת לא הרימה ידיים ושלחה אותה ללמוד פקידות. גם שם, הבריקה אמי בשעורים העיוניים. בכל זאת יצאה משם עם מיומנות אחת, שעתידה הייתה לסייע לה בתחום הפרנסה - זריזות הקלדה. (אני יכול לדמיין את סבתא חושבת לעצמה: "זה כמו פסנתר, אבל לפחות מפרנס לא?").
בהמשך, שנים לא מעטות מאוחר יותר, אחרי שחרשה את אמריקה, חזרה ולשמחתה של סבתי, מצאה אמי סוף סוף חתן, את אבי יולק ז"ל.
לימודי הפקידות אותם שרדה, השאירו אותה עם יתרון בולט בתחום מסויים - מהירות שיא בהקלדה.
אם היה באולימפיאדה ענף של הקלדה מהירה, קרוב לוודאי שאמי הייתה זוכה בו במדליית זהב. מהירויות השיא של ההקלדה, שלא נראו כדוגמתן אז בארץ בשילוב אהבתה לספרים ולשפה העברית, שחידדה את יכולה לבצע הגהות על מאמרים וחוברות לימוד, הפכו אותה לקלדנית-על מבוקשת.
במשך שנים עבדה כעצמאית עבור האוניברסיטה. דווקא ההִתְחַכְּכוּת הזו עם המוסד האקדמי, חידדה אצל אמי את הפער, שבין מה שתמיד רצתה לעשות - לעסוק במדעי הרוח - לבין מה שעשתה במציאות.
בגלל שמאד העריכו את עבודתה יכלה אמי גם לבחור את החומרים להקלדה על פי תחומי העניין שלה; קורסים בתולדות האמנות, הספרות וההיסטוריה - IN. קורסים בחשבונאות - OUT.
ואז, כשעברה את גיל 50, ועדיין עבדה "כמו חמור", על מנת לתרום את חלקה בפרנסת המשפחה, החליטה אמא יום אחד, שהגיע הזמן להגשים את כל מה שנמנע ממנה כנערה והחלה ללמוד לימודי תואר - כל זאת ממש באותו המוסד עבורו עבדה שנים; "האוניברסיטה הפתוחה".
אני זוכר כנער את אמא, אחרי שסיימה את מטלות הבית, הבעל והילדים, התיישבה בערבים, למשך שעות רבות, למדה ולמדה. לאחר שסיימה וארזה ספריה, המשיכה וטרחה לתוך הלילה, בקונצרט רעש מכונת הכתיבה הכדורית של IBM, שהכניס משכורת נוספת למשק הבית, רעש שטרטר לפחות עד שעת חצות.
5 שנים מאוחר יותר, עמדה על הבמה בטקס המרגש, עם תואר ראשון במדעי הרוח בהצטיינות. חלפו השנים ובגיל 65 החליטה ללמוד קולנוע, ומאז, היא מצלמת, מראיינת, יוצרת סרטים דוקומנטריים במסגרת הטלויזיה הקהילתית. ואף זכתה במספר פרסים.
היום כגמלאית (ותיקה) היא עדיין מצלמת, עורכת, לומדת, נוסעת ומגשימה את עצמה... וגם מכהנת כסבתא גאה.
כאב לילדים בני 6,8 ו-11, במבט לאחור, אני תוהה לפעמים אל מול העובדה שילדי אינם מודעים כלל לאתגרים בהם עומדים הוריהם - רעייתי ואני. הם כל כך עסוקים במשחק החיים וברצונות שלהם. הרצונות שלנו, אין בהם ממש מקום בעולמם. אולם כנראה, אחרי שצפיתי באין ספור סרטי טבע, ככה זה בחיים.
מה כן למדתי מהסיפור של אמא שלי? שתפקידו של הורה, בין השאר, גם להבין לנפשם של צאצאיו ולהיזהר, שלא להגביל ולהכפיף אותם לעולמו שלו.
תמיד לשנן: "צר עולמי כעולם נמלה" (לפחות ביחס לאפשרויות הבלתי מוגבלות העומדות בפני ילדי העתיד).
מזל טוב לרגל הוצאת סיפור חייך אמא ושנים רבות של בריאות, יצירה והגשמה ...
Comments