הקשר בין הכבשה דולי לכתיבה לא מעניינת?

מה הקשר בין הכבשה המשוכפלת דולי לכתיבה לא מעניינת?

כותבים טובים הם בדרך כלל גם שחקנים טובים.

הם יודעים להכנס לראש של הדמות.

אם פעם תכתבו סיפור - כול סיפור: סיפור חיים, פרוזה, או אפילו פוסט פייסבוק המתאר מפגש עם מישהו שאינו אתם - לקוח או מכר, בוודאי תרצו שהטקסט ישמע אותנטי. ושהדמויות ״יראו״ אמינות.

אצל כותבים בינוניים כל הדמויות נשמעות אותו הדבר. כאילו דמות אחת שוכפלה ממש כמו הכבשה דולי.

אבל בחיים כל דמות שונה מחברתה. לא כולם נשמעים וזזים אותו הדבר. ולכל דמות בסיפור יש שפה משלה, מילים בהן היא משתמשת - שפת תקשורת קוראים לזה.

אז הנה המלצה.

כשאתם כותבים: סיפור, פוסט, על קרוב משפחה, לקוח - תנו לו ״פנים״ - קול משלו.

תשאלו שאלות כגון: האם לדמות יש ביטויים שהיא אוהבת להשתמש בהן: ״וואלה״, ״אממה״, ״תקשיב אדוני״, אבאל׳ה (גם אם אתם שונאים את הביטויים הללו)

או אולי: הדמות משתמשת הרבה ב״שום שכל״ או, ב״זה לא מתקבל על הדעת״?

האם היא דמות אמפטית, סבלנית - מדברת לאט, מרחיבה, ״חופרת״. או אולי מדובר במישהו קצר, יבשושי. שלא סובל שחופרים לו.

״די, די! גש לעניין כבר!״ יומר אדם שכזה

אז, כשתגשו לעניין - זכרו - ככותבים - לא כולם מדברים כמוכם.

אומרים אגב, שאם אדם מצליח לדבר גם בסגונות שונים מסגנונו - הוא עשוי להתחבב על יותר סוגים של בני אדם. אבל זה כבר סיפור אחר.